בעבודת המחקר לקראת תואר דוקטור, שפורסמה בספר "מיחידים ליחידה", מתאר ומנתח האלוף במיל' יום טוב סמיה את תופעת ה"זובור" בצה"ל. על פי המחקר, מערכת יחסים של "צעירים"-"ותיקים", שהיא הקרקע שעליה צומחת תופעת ה"זובור", קיימת בכל יחידה ובכל מסגרת. גם ביחידות עורפיות, ומכאן, על פי תוצאת המחקר, שהתופעה קיימת גם במשרדו ותחת אחריותו של מפקד יחידת מצ"ח החוקרת את האירועים, ביחידתו של התובע המלומד המגיש כתבי אישום פליליים ואף ביחידת בית הדין הצבאי שבו יעמדו החיילים לדין.
האלוף במיל' ד"ר סמיה, מתאר את המוכר לכל מי ששירת בצבא, כיצד מתפתחת מערכת יחסי "צעירים"-"ותיקים" לכדי אירוע חריג מסוג אלו המתפרסמים מעת לעת בכלי התקשורת. על בסיס מערכת יחסים זו, מתפתח ברוב היחידות הווי של טקסים המתייחסים לחוויית המציאות היחידתית. למשל, טקסים המסמלים מעבר משלב אחד לשלב הבא בהיררכיה א־פורמלית זו ביחידה. בשלב הבא עולה הצורך בהעצמת אותם טקסים ועולה הרף הנדרש כדי לספק את הריגוש הנלווה לאותו טקס. כך "נולדים" מעשים קיצוניים יותר. לרוב נעצרת התופעה דרך ריסון עצמי של החיילים, ולעיתים היא נעצרת באמצעות פיקוח ומתן הגדרות מצד המפקדים, אך לעיתים מתגלה התופעה רק לאחר שגרמה לנזק משמעותי ואף לאסון. דוגמאות כאלו ניתן למצוא במקרה "רולטת הרשת" שהביאה לפני שנים מספר למותו של חייל ששירת במגדל פיקוח בחיל האוויר, באירועי אלימות שאירעו במסגרת "זובור" שהתקיים בספינת חיל הים ובאירועים שהתרחשו ביחידות לוחמות רבות בזרוע היבשה.
פקודות הצבא מגדירות את המותר ובעיקר את האסור בנושא זה, והוראות פנימיות נכתבות ונאמרות בכל יחידה כדי להתמודד עם ההשלכות השליליות של התופעה. ואולם, התופעה אינה נעלמת, בעיקר משום שהחיילים רואים בה נכס חשוב להווי היחידתי ואמצעי לשדרג את תנאי השירות, המסייע בידם לצלוח שירות ארוך ושוחק. סיבה נוספת היא רצונם של החיילים חסרי הוותק דווקא, לשאת בעול ובמחיר הקשה של התופעה, מתוך רצון להבטיח לעצמם את אותו שדרוג בתקופת השירות הארוכה העומדת בפניהם.
כאשר נודע על התרחשות אירוע חריג הקשור לתופעה, או על קיומה של מערכת יחסים אסורה בתחום זה, דבר הקורה בדרך כלל רק כאשר נפגע חייל, או כאשר חייל חסר ותק מסרב להשתלב בתופעה ומתלונן, מתבצע תחקיר מפקדים, ובמקרים חריגים נחקר האירוע בידי המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח). בסיום החקירה עובר התיק אל הפרקליטות הצבאית, וזו ממליצה לרוב להעמיד את החיילים המעורבים לדין פלילי בבית דין צבאי.
ראשית, אטען כי השוואת אירוע "זובור" לאירוע שבו חבורת חיילים תוקפת אדם כדי לפגוע בו או כדי להשפילו – אינה נכונה. העובדה כי "המותקף" משתף פעולה באופן מלא ולרוב מביע הסכמה מפורשת, וכי "התוקפים" מביעים יחס חברי כלפי "המותקף" בסיום האירוע, הכולל חיבוק, מתן תשורות וכיוצא באלו, והעובדה כי מאותו רגע יחסיהם חבריים, מלמדות כי אירוע זה לא יכול להיחשב כתקיפה (על פי הדין הפלילי, תקיפה היא פגיעה באדם שאינו מסכים לכך. כך, למשל, קרב אגרוף ספורטיבי אינו נחשב תקיפה), זו גם איננה התעללות בחסר ישע. יש לראות באירוע זה מצב שבו חבורת נערים משחקת משחק, אף אם מסוכן.
אם המעשים המתרחשים במסגרת מערכת יחסים של "ותיקים"-"צעירים" חורגים מן המותר בפקודות הצבא או בהוראות היחידה, אזי מדובר בעבירה משמעתית, ועליה חייב מפקדם של החיילים לנקוט צעדים פיקודיים או להעמידם בפניו לדין משמעתי, ובכך לממש את אחריותו הפיקודית. מידת העונש צריכה להיות מידתית לחומרת העבירה.
העברת הנושא למישור הפלילי צריכה להיעשות רק במקרים מיוחדים וחריגים, כאשר המעשה כולל מעשה שהוא לעצמו פלילי, למשל, שימוש לא חוקי בנשק, מעשה מגונה וכיוצא באלו, או כאשר מתרחשת תאונה וחייל נפגע באופן משמעותי. ואולם, גם במקרה זה שוגה, לדעתי, המערכת השיפוטית אשר מייחסת לאותם חיילים – המיעוט המקדיש מלוא זמנו במאמץ פיזי ונפשי עצום וממושך – את חזקת המסוכנות השמורה לעבריינים מסוכנים: עוצרת אותם עד תום ההליכים, מובילה אותם אזוקים ומענישה אותם בעונשים כבדים הכוללים את הכתמתם ברישום פלילי, בהורדה בדרגה ובמאסר ממושך. היחס אליהם ורמת ענישתם צריכים להיות כאל מי שפגעו בחבר בתאונה.
שאלה חשובה העולה מדיון זה היא כיצד תמנע המערכת הצבאית קיומם של אירועים חריגים? התשובה מצויה בידי המפקדים: על המפקדים חלה חובה להגדיר, בנוסף לאָסוּר, גם את המותר ולתעל את הצורך של החיילים למעשים המותרים. בקביעת כללים אלו יש להבחין בין העיקר לבין הטפל.
על המפקדים להיות מעורים בנעשה ביחידתם, לקיים בקרה ופיקוח על קיום הפקודות ובכך לממש את אחריותם הפיקודית. מכאן ראוי כי יקבלו אחריות על חייליהם, יעמדו על חובתם להעמיד אותם לדין וייתנו את הדין בעצמם כאשר קיימת חריגה, שעליה ידעו או צריכים היו לדעת – דבר שחסר מאוד באירועים שפורסמו, בהם מיהרו המפקדים להשליך את האחריות לטיפול בעניין על המשטרה הצבאית החוקרת ועל הפרקליטות הצבאית, תוך התנערות מאחריות אישית, פיקודית ומשפטית.
אם הדרג הפיקודי הבכיר והמערכת המשפטית מקבלים מצב שבו המפקדים אינם אחראים לנעשה, אזי גם בעתיד ימשיך להתקיים נתק בין המפקדים בשטח לבין החיילים, ישרור חוסר אמון שהשלכותיו חמורות ומרחיקות לכת הרבה מעבר לנושא יחסי "ותיקים"-"צעירים", ויקרו עוד מקרים חריגים.
הצהרת נגישות | אין בכתוב באתר כדי להוות ייעוץ משפטי. במקרה הצורך יש לפנות לייעוץ פרטני.